החלטה בתיק מ"ת 26908-06-10 - פסקדין

נגד המשיבים, קטינים בני 15 (משיב 1) ו- 16 (משיב 2) הוגש כתב  אישום שענינו בעבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, קשר לפשע, ניסיון לחבול בחומר נפץ ועבירה של יצור החזקה ונשיאה  נשק. על פי עובדות כתב האישום חברו שני המשיבים וקנו חומרים דליקים, יצרו בקבוק תבעירה והשליכו אותו אל עבר כביש באופן שסיכן חיי נהג שנקלע לזירה ונאלץ לסטות מנתיב הנסיעה. ביחד עם כתב האישום הוגשה גם בקשה זו שבפני בה עותרת המאשימה להורות על מעצרם של שני המשיבים עד לתום ההליכים.

בטרם אתייחס לתשתית הראיות יש להבהיר את הרקע לדיון בבקשה זו בפני. שני הקטינים נעצרו ביום 8/6/10. ביום 13/6/10 דן בית המשפט לנוער בעכו, כב' השופטת ג'ני טנוס, בבקשה להאריך את מעצרם לצורך הגשת כתב האישום ובקשה זו שבפני, במסגרת הליך לפי סעיף 17(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) התשנ"ו - 1996 (להלן: "חוק המעצרים"). כב' השופטת טנוס הורתה לשחרר את שני הקטינים לחלופת מעצר בפיקוח הוריהם. יצוין כי מהאמור בהחלטה עולה כי בית המשפט יצא מנקודת הנחה שקיימת תשתית ראיות מספיקה לצורך הוכחת המעשים המיוחסים למשיבים וכן כי קיימת עילת מעצר. עם זאת בשים לב לגילם של המשיבים הורה לשחררם לחלופות מעצר, כמפורט לעיל. החלטת בית המשפט לנוער ניתנה ביום 13/6/10. לבקשת המדינה עוכב שחרורם של המשיבים עד ליום 14/6/10 לצורך הגשת ערר (ראה בתיקים מאוחדים מ"י 22292-06-10 ותיק מ"י 22261-06-10).

ביום 14/6/10 נדון הערר שהוגש בבית המשפט המחוזי בחיפה בפני כב' השופטת בטינה טאובר (תיק עמ"י 24096-06-10 ביחד עם עמ"י 24110-06-10). כב' השופטת טאובר בחנה את חומר הראיות, יצאה מתוך הנחה כי קיימת תשתית ראיות מספיקה ועילת מעצר ואולם ראתה לדחות את הערר. לבקשת המדינה עוכב השחרור ב 24 שעות נוספות לשם הגשת ערר לבית המשפט העליון, עד ליום 15/6/10.

ביום 15/6/10 הוגש לבית המשפט המחוזי כתב האישום ביחד עם בקשה זו למעצר עד לתום ההליכים.  המדינה בחרה שלא לערער על החלטתה של כב' השופטת טאובר שעניינה בהליך לפי סעיף 17(ד) לחוק המעצרים ולהגיש את כתב האישום ובקשת המעצר עד לתום ההליכים.   

מיד ביום הגשת הבקשה התקיים דיון בפני. יצוין כי בעת הדיון לא טענו הסנגורים לעניין תשתית הראיות, מאחר וטרם קיבלו לידיהם את חומר הראיות. טענתם התייחסה למשמעות ההליכים והחלטות שהתקבלו. למעשה טענו הסנגורים כי מעת שלא הוגש ערר על החלטת כב' השופטת טאובר מנועה המאשימה להגיש בקשה זו למעצר עד לתום ההליכים מאחר ומדובר, לכאורה, בערעור על החלטת שופטת בית המשפט המחוזי בפני שופט אחר של בית המשפט המחוזי. לטענתם מדובר בהליך בחוסר תום לב  שיש לדחותו על הסף. לחילופין טוענים הם כי יש לראות את הדיון בבקשת המעצר כדיון למעצרו של מי שכבר שוחרר ע"י בית משפט וכעת מבקשים לעוצרו שוב.

כפי שיובהר סבור אני כי דין הבקשה להדחות לגופו של עניין. עם זאת לא מצאתי בסיס לטענות הסנגורים בדבר מניעות מהגשת בקשת המעצר וניהול הדיון במסלול בו בחרה המאשימה.

כאשר מוגשת בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 17(ד) לחוק המעצרים והבקשה נדחית משמעות ההחלטה היא כי בית משפט לא מצא צורך להורות על הארכת מעצר עד להגשת כתב אישום. בשלב זה למאשימה אפשרות לבחור באחד משני אפיקי פעולה. האחד הוא לערער על ההחלטה. האפיק השני הוא להזדרז ולהגיש את כתב האישום. כי הרי בקשה לפי סעיף 17(ד) ממילא עוסקת במעצר קצוב בימים לצורך הגשת כתב אישום.  מכאן שעצם ההליך אינו פגום. יתרה מזו, הלכה היא כי עצם הגשת כתב אישום משנה לעיתים את נקודת האיזון בהליך המעצר במובן זה שכאשר מוגש כתב אישום מתגבר החשש להימלטות מאימת הדין, ובמיוחד כשהנאשם יודע באילו עבירות הוא מואשם ומה העונש הצפוי לו, אם יורשע.

עם זאת, משלא ערערה המאשימה על החלטה לשחרור שניתנה במסגרת הליך לפי סעיף 17(ד) לחוק המעצרים, ובמיוחד כאשר ההחלטה ניתנת לאחר בחינה של חומר הראיות, כי אז עליה הנטל המוגבר לשכנע בנחיצות המעצר. זאת מאחר ולכאורה קימת החלטה שיפוטית שניתנה על בסיס שיקולים הדומים לאלו ששוקל בית משפט לאחר הגשת כתב האישום, ועל החלטה זו לא הוגש ערר.  

מכאן שלא ראיתי פגם בהליך בו נקטה המאשימה במובן זה שאין מקום לדחות את הבקשה על הסף. עם זאת, ולגופו של עניין, סבור אני כי דין הבקשה להדחות.

כאמור, הסנגורים טרם בחנו את חומר הראיות. בית המשפט בחן את חומר הראיות.  ככל שדבר נוגע לראיות לכאוריות אכן קימות ראיות הקושרות את שני המשיבים לביצוע המעשה. עם זאת יש להבחין ביניהם. מהעדויות עולה כי המשיב 2 הוא הדומיננטי במעשים שבוצעו. לכאורה הוא היוזם והמבצע העיקרי. משיב 1 אמנם נגרר אחריו ואולם לפחות מעדותו נראה כי ניסה להשפיע על המשיב 2 שלא יזרוק את בקבוק התבערה אל הכביש אלא שמשיב 2 לא הפסיק את מעשיו והשליך את הבקבוק. משיב 2 מודה בחקירתו כי הוא זה שביצע את רוב הפעולות הפיזיות הן של הכנת בקבוק התבערה, לדבריו על פי הוראות שמצא ברשת האינטרנט. הוא גם זה שבפועל השליך את הבקבוק. משיב 1 הצטרף אליו, היה איתו ואולם עיקר מעורבותו היא מעצם נוכחותו. כאמור, לפחות לדבריו, ניסה להניא את המשיב 2 מביצוע המעשה. אבחנה זו לא באה לידי ביטוי ברור בעובדות כתב האישום, הגם שבסעיפים 2-3 מיוחסות פעולות ספציפיות למשיב 2 בלבד.

מאחר ומשיב 1 טוען כי ניסה לשכנע את משיב 2 שלא להשליך את בקבוק התבערה, ועניין זה יבחן במסגרת ההליך העיקרי, הרי שלפחות לכאורה יש בסיס לאפשרות שהגם שהיה נוכח בזירה לא ניתן יהיה ליחס לו אחריות מלאה מכוח דיני השותפות. עניין זה יבורר במסגרת ההליך העיקרי ולא בשלב זה תיקבע האשמה. עם זאת, וגם לצורך הליך המעצר יש להביא את הדבר בחשבון.

אין חולק כי המעשים, גם בדרגת מעורבות חלקית של מי מהמשיבים, מקימים עילת מעצר של מסוכנות. אין צורך לומר את מידת הסכנה שיש בהשלכת בקבוק תבעירה אל עבר רכב נוסע בכביש ראשי. למעשה היו עלולות להיות למעשה תוצאות קטלניות, על כל המשתמע מכך. מכאן רמת המסוכנות שיש ליחס למעשה.

פרט לעילת המסוכנות לא ראיתי עילה אחרת למעצר. למעט הנהג שלעברו הושלך בקבוק התבערה כל העדים הם שוטרים. הנהג לא זיהה מי השליך את הבקבוק. אין אפשרות שהמשיבים ישפיעו על עדותו. איני רואה גם חשש של ממש להימלטות מאימת הדין, בשים לב לגילם של המשיבים. מכאן שעילת המעצר היחידה הממשית היא עילת המסוכנות.

כלל בסיסי בענייני מעצר הוא שחובה על בית המשפט לשקול בכל מקרה שחרור לחלופת מעצר. "כידוע, חומרת העבירה כשהיא לעצמה, אינה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים, וגם כאשר קיימת חזקת מסוכנות, העולה מנסיבות המקרה, עדיין חייב בית המשפט לשקול אם חלופת מעצר עשויה להשיג את מטרת המעצר. במקרים רבים אין בידי הנאשם דרך להוכיח בראיות חיצוניות כי הוא לא ינצל את חלופת המעצר באופן שיסכן את בטחון הציבור, או ישבש את הליכי המשפט, או יפגע בדרך אחרת במטרות המעצר. לפיכך, במקרים כאלה חייב השופט לסמוך במידה רבה על הרקע של הנאשם, ובעיקר על הרקע העברייני ככל שהוא משתקף במרשם הפלילי, ועל התרשמות אישית מן הנאשם ומנסיבות המקרה" (בש"פ 3442/98 מדינת ישראל נ' אייל מלכא (טרם פורסם, ניתן ביום 5.6.98). ראו גם:

בש"פ 8121/06 שמעון אביסדריס נגד מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 21.11.06);

בש"פ 4135/08 דראוושה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 18.5.08);

בש"פ 7524/06 מרדכי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 25.9.06).

החובה הקבועה בחוק המעצרים לבחון אפשרות לשחרור לחלופת מעצר חלה תמיד. כאשר מדובר בקטין החובה היא חובה מוגברת בשים לב להוראות סעיף 10א' לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) התשל"א - 1971 הקובע כי מעצרו של קטין יהיה האמצעי האחרון. עוד קובע הסעיף כי גילו של הקטין יחשב כגורם בקביעת המעצר.

בעניין שבפני מדובר בקטינים שגילם 15 - 16 שנים. לשני הקטינים אין עבר פלילי. לכאורה הרקע למעשה הוא המחאה על פעולת צה"ל כנגד המשט לעזה ואולם לא ניתן למצוא במעשיהם רקע לאומני של ממש.  בנסיבות אלו יש לתת משקל מוגבר לכלל לפיו מסוכנותו של כל משיב תיבחן לאור נסיבותיו האישיות ונסיבות המקרה. כך נפסק לא אחת: